חזרה לבלוג

משקפי שכרות: איך זה עובד ולמה בתי ספר מזמינים את זה

7 דק׳ קריאה
כיתת תלמידים יושבת מול מורה בשיעור בכיתה

כל יועצת וכל מחנך מכירים את הרגע שבו מרצה חיצוני עומד מול שכבה שלמה ומדבר על אלכוהול, וחצי מהתלמידים כבר בטלפון. המסר נכון והנתונים נכונים, אבל הם נשארים בגדר מידע — ומידע לבדו כמעט אף פעם לא משנה התנהגות של בני נוער.

משקפי שכרות הם ניסיון לפתור בדיוק את זה. במקום להסביר לתלמיד מה קורה לגוף אחרי כמה כוסות, נותנים לו להרגיש חלק מזה בעצמו, בסביבה בטוחה לגמרי, ואז לדבר על מה שקרה. המדריך הזה מיועד לצוותי חינוך ולוועדי הורים ששוקלים לשלב את הפעילות ביום מניעה או בתוכנית שנתית, ומסביר איך התחנה עובדת, לאיזה גיל היא מתאימה ואיפה היא עלולה לפספס.

מה זה משקפי שכרות ואיך הם עובדים

משקפי שכרות הם משקפי הדמיה עם עדשות מיוחדות שמעוותות את התפיסה החזותית. הן מזיזות את שדה הראייה הצידה, מטשטשות אותו, מכפילות דמויות ומשבשות את היכולת לאמוד מרחקים. התוצאה היא שהמוח מקבל מידע חזותי שגוי, והגוף מגיב באיחור ובחוסר דיוק, בדומה למה שקורה אחרי שתייה.

קיימים דגמים שונים שמדמים מצבים שונים: כאלה שמדמים השפעה קלה, כאלה שמדמים השפעה כבדה יותר וכאלה שמדמים תפקוד בשעות החשכה. ההבדל ביניהם מורגש מיד — עם הדגם הקל אפשר להסתדר בקושי, ועם הכבד כמעט אי אפשר להשלים משימה פשוטה.

נקודה אחת חשובה שכדאי שתיאמר גם לתלמידים במפורש: המשקפיים מדמים את הפגיעה החזותית והמוטורית, אבל הם לא מדמים את החלק המסוכן באמת, שהוא הפגיעה בשיקול הדעת. אדם שתוי לא רק זז פחות טוב, הוא גם מעריך את עצמו כמתפקד לחלוטין. את הפער הזה המשקפיים לא יכולים להראות, ולכן כדאי להשלים אותו בשיחה.

איך נראית התחנה בפועל

התחנה מתנהלת בקבוצות קטנות ולא מול כל השכבה בבת אחת. המשתתף מרכיב את המשקפיים ומתבקש לבצע משימות יומיומיות פשוטות, כאלה שהוא עושה בלי לחשוב עשרות פעמים ביום. הפער בין הביטחון שלו לפני המשימה לבין מה שקורה בפועל הוא כל העניין.

המשימות הנפוצות ביותר הן:

  • ללכת בקו ישר על סרט מודבק ברצפה, הלוך ושוב
  • לעקוף שרשרת קונוסים בלי להפיל אותם
  • למסור ולתפוס כדור מול מדריך או מול חבר מהכיתה
  • להוציא מפתחות מהכיס ולהניח אותם על שולחן במרחק כמה מטרים
  • לחתום את השם על דף או להקליד הודעה קצרה בטלפון
  • ללחוץ יד, לעבור בפתח דלת או להרים חפץ מהרצפה

למה זה נוחת אחרת מהרצאה

כל משימה לוקחת שניות, וכל ניסיון כושל מייצר צחוק. זה בסדר גמור, והצחוק הוא חלק מהמנגנון — הוא מוריד התנגדות ומחזיק את תשומת הלב. העבודה האמיתית מתחילה מיד אחריו, כשהמדריך שואל את המשתתף מה הוא הרגיש ואת הקבוצה מה הם ראו מבחוץ.

בהרצאה התלמיד מקבל מידע על מישהו אחר. בתחנה הוא חווה כישלון קטן בעצמו, מול חברים, בגוף שלו. זה ההבדל בין לדעת לבין להבין, וזה גם מה שהופך את הזיכרון לעמיד יותר, כי הוא זיכרון גופני ולא רשימת עובדות.

יש לזה גם יתרון פרקטי: הפעילות מייצרת שיחה. אחרי שכל הקבוצה ראתה חבר שלה מפספס כדור ממרחק שני מטרים, קל הרבה יותר לשאול מה קורה כשמישהו במצב הזה עולה על קורקינט או נכנס לרכב של חבר. השאלה הזו, שבהרצאה נשמעת כמו הטפה, נשמעת אחרי התחנה כמו המשך טבעי של מה שקרה לפני דקה.

לאיזה גיל הפעילות מתאימה

הקהל הטבעי הוא חטיבת ביניים ותיכון, בערך מכיתה ז׳ ומעלה. בגילאים האלה השיחה על אלכוהול כבר רלוונטית, והתלמידים מסוגלים לחבר בין חוויה גופנית לבין מסקנה. ככל שעולים בגיל אפשר להעמיק, ובכיתות י׳ עד י״ב אפשר לדבר ישירות על נהיגה, על מסיבות ועל מה עושים כשחבר מתעקש להסיע.

בבתי ספר יסודיים הפעילות בדרך כלל אינה במקומה בהקשר של אלכוהול. אם בכל זאת רוצים להשתמש בה בכיתות הגבוהות של היסודי, כדאי למסגר אותה סביב נושא אחר — קשב, זהירות בדרכים והבנה של איך תפיסה מוטעית משבשת פעולה פשוטה — ולא סביב שתייה.

הפעילות מתאימה גם לקהלים שאינם תלמידים: ערבי הורים, השתלמויות צוות, תנועות נוער ופעילויות של מועצות תלמידים. בערב הורים היא עובדת יפה במיוחד, כי היא נותנת להורים חוויה משותפת עם מה שהילדים שלהם עברו באותו שבוע, ומייצרת שיחה בבית ולא רק בכיתה.

איך משלבים את זה נכון ביום מניעה

התחנה עובדת הכי טוב כחלק ממערך ולא כאירוע בודד. משקפי שכרות הם פותח שיחה מצוין ותוכנית מניעה גרועה — הערך נוצר בעיבוד שאחרי, ולכן כדאי שהיועצת או המחנך יהיו נוכחים בתחנה ולא רק ילוו מרחוק. מבנה שחוזר על עצמו בהצלחה נראה כך: פתיחה קצרה בכיתה, מעבר בקבוצות קטנות בין תחנות, ועיבוד בכיתה בסוף היום.

שאלה שחוזרת בכל תיאום היא כמה זמן זה לוקח. קבוצה של עשרים תלמידים עוברת תחנה כזו בדרך כלל בכרבע שעה עד עשרים דקות, כולל ההסבר ושיחה קצרה בסוף. בשכבה שלמה מדובר בכמה שעות, ולכן ברוב בתי הספר התחנה משולבת במסלול עם עוד שתיים או שלוש תחנות שהכיתות מתחלפות ביניהן.

שווה לתאם עם היועצת מראש אילו מסרים אתם רוצים שיישארו, כדי שהמדריך ידגיש אותם ולא ימציא אותם בשטח. אלה כמה החלטות שכדאי לקבל לפני היום עצמו:

  • כמה תלמידים עוברים בתחנה בכל סבב וכמה זמן מוקצב לכל קבוצה
  • מי מהצוות החינוכי נוכח בתחנה ומי מוביל את העיבוד אחריה
  • האם התחנה עומדת לבדה או משולבת ביום פעילות רחב יותר
  • מה עושים עם תלמיד שלא מעוניין להשתתף — תמיד צריך פתרון מכבד
  • האם מודיעים להורים מראש ובאיזה ניסוח

מה לבדוק מול המפעיל לפני שסוגרים

ודאו שהמדריך מגיע עם יותר מערכה אחת של משקפיים, כדי שהתור לא יתקע את הלוז של היום. ודאו שיש לו ניסיון מול בני נוער ולא רק מול קהל מבוגר, כי הדינמיקה שונה לגמרי. ובקשו לשמוע איך נראה העיבוד שהוא עושה בסיום — ספק שמדבר רק על הציוד ולא על השיחה כנראה לא יביא לכם את מה שאתם צריכים.

שווה גם לשאול כמה זמן הוא מקדיש לכל קבוצה ואם הוא מתאים את המסרים לגיל. תחנה שמריצה מאה תלמידים בשעה תיתן חוויה חזקה ואפס עיבוד, ותחנה שמקדישה חצי שעה לכל קבוצה עלולה לתקוע את הלוז של כל היום. הנקודה הנכונה נמצאת באמצע, וכדאי לסכם אותה מראש ולא לגלות אותה בשטח.

ולבסוף, שמרו על הפרופורציה. הנושא רגיש, ותלמיד שהמשפחה שלו מתמודדת עם שתייה עשוי לחוות את התחנה אחרת מהשאר. תיאום מוקדם עם היועצת ומילה למחנכים לפני היום מספיקים כדי שהצוות יידע לזהות ולתת מענה בזמן.

אנחנו בסקטור 360 מגיעים לבתי ספר, למתנ״סים ולתנועות נוער בכל רחבי הארץ, ומפעילים פעילויות מותאמות לקבוצות גדולות בניהול תורים מסודר. רוצים לבנות יום שמשלב תחנת חוויה עם פעילות קבוצתית? דברו איתנו ונתאים לכם מבנה.

מוכנים לתכנן את האירוע שלכם?

השאירו פרטים ונחזור אליכם, או דברו איתנו ישירות בוואטסאפ. נשמח להתאים לכם הפעלה מושלמת.